הסצנה המחוללת - מתוך "גלגולו של ציור הנבואה", הספר הבא שלי (טיוטה ראשונה). 

 

רק זלניק המנקה עוד פה. כבר כמעט חצות וזלניק עוד פה, עסוק בעבודות הניקיון, עובר עם מטלית לחה על דלפק הקבלה וגורר את רגליו בהליכה מסורבלת לעבר דסק הכתבים, תמיד באותה הליכה שפופה של אדם מריר וזועף, כתפיו שמוטות, ראשו הגדול מורכן, פניו טרודות. הוא עורם את העיתונים הפזורים בין מסכי המחשב, ומשליך לתוך שקית אשפה כתומה את שאריות הסנדוויצ'ים שנותרו מארוחת הצהריים. עוד רגע הוא יפעיל את שואב האבק ויגרור אותו אחריו בכל הקומה, ימשוך את שרוול השואב כאילו גרר כלב סרבן, עד שיתעייף. ואז יתנשף בכבדות, ישלוף מכיסו בתנועת קוסם מסורבלת מטפחת בד מרופטת, יספוג באיטיות את הזיעה מפניו הזעופות, ישתעל לתוכה את שיעולו העמוק, יכחכח פעם ועוד פעם עד שכמעט ייחנק, ובין לבין ייאנח במרירות ויקלל ברוסית, פעם את הרגע המקולל שהחליט לעלות ארצה, ופעם את טניה אשתו שהתרשלה בעבודות הניקיון לפניו.

 

הוא יודע הכול, אני מוכן להישבע שהוא יודע הכול, שהוא רק מעמיד פנים ועוד הלילה לא ישלוט בעצמו ותחת השפעת אלכוהול ישים קץ לכל. זה ייגמר באסון. הוא רוקם את נקמתו. הוא מופיע שוב מעבר למסדרון ומתקרב לעברי בהליכה מעוררת חשד. לעזאזל! אהיה מוכן לקראת כל תרחיש אפשרי. עכשיו הוא מכבה את האור בחדר הגרפיקה, נועל את דלת הזכוכית החורקת במשרד של גדעון העורך, נשען בידו האחת על מתג התאורה שעל הקיר, מביט בי בעיניים טרוטות ושואל אם הלילה אני מתכוון שוב להישאר לעבוד בחושך לבד עד הבוקר. ככה אני אוהב. לבד. בחושך. אני והשעות הקטנות של הלילה. אני מהנהן לעברו בפנים עסוקות כדי שיסתלק ונותר דרוך לקראתו כשהוא מפנה אלי את גבו ומטיל חשכה על המערכת. אני עוד מהסס אם להרפות את אגרופיי הקפוצים תחת השולחן כשהוא פונה ללכת, לא זע ולא נע כשמתרחקת צללית דמותו בעלטה אל עבר דלת היציאה. משם הוא עוד צועק בקולו הצרוד מסיגריות שלא אשכח להפעיל את האזעקה כשאצא, והולך, משאיר אחריו ריח מצחין של זיעה מהולה בשתייה חריפה ונבלע אל תוך המעלית שנסגרת אחריו בטריקה מבהילה. זלניק תמיד הריח רע, אבל הלילה הוא הצחין כאילו שפך על עצמו ג'ריקן נפט ואיים לשלוח יד בנפשו אם לא תבוא טניה בעצמה ותתוודה בפניו על הכול. אני מתרומם מעט ממקומי בפינת המערכת ורוכן אל החלון הפתוח כדי לוודא שזלניק הסתלק. אני רואה אותו ממרומי הקומה השלישית מדדה על רגלו החבושה אל עבר אופניו. הוא מתכופף ומתיר את שרשרת הברזל, שכרך סביב שלדת האופניים ושיבר המים ברחבת הבניין, ואז הוא תולה על הכידון את שקית חומרי הניקוי שלו ומתרחק ברכיבה חסרת יציבות אל עבר המוסך בפינת הרחוב. עוד מהדהדת בראשי שריקת שואב האבק כשאני נשאר לבדי במערכת, רק אני וצגי המחשב, שזורחים בחשכה ומפיצים סביבם אור תכלכל בוהק כמו עששיות נפט מהמאה השבע-עשרה.

 

אני מהדק את הטבק במקטרת השמוטה בין שפתיי ומביט מבעד לחלון החוצה, אורב לזלניק בעיניים בוחנות, מחכה שיופיע מעבר לסככת הפח של מוסך החלפים הרחוק, מבחין בו בחשכה מגיח לרגע על אופניו ושוב הוא נעלם בעיקול הכביש אל מאחורי בית החרושת לצינורות השקיה. משם כבר לא אראה אותו שוב. קרוב לוודאי שיקצר את דרכו מהסמטה החשוכה אל הכביש המוביל לצומת הראשית, ומשם יטפס ברכיבה קשה ואיטית במעלה העיר התחתית אל שכונת הדר, לדירת החדר וחצי הדחוקה ששכר יחד עם טניה בבניין ישן ורעוע המשמש לרוב אכסניה לפולשים חסרי כל וברנשים מפוקפקים המפעילים בתי בושת מוסווים. אני מוסיף לנעוץ מבט בגוש המבנים המסחריים, מוודא שזלניק לא שב על עקבותיו ופונה להתיישב על הכיסא שריפדתי בכריות נוצה נוחות. אלה השעות השקטות האהובות עלי במערכת. אני מתנועע על הכיסא זמן מה, מבעיר שוב את עשבי הטבק במקטרת העץ כדי להפיג את התחושה הרעה שמטרידה את מנוחתי. לרגע אני נרתע ומניח את המקטרת בצד, כאילו היתה המערכת הומה כתבים ובכיסא מולי יושב גליקמן כתב החינוך שמאיים להתלונן אצל גדעון העורך כל פעם שאני מעז לשלוף את המקטרת.

 

אני יושב מול המסך המרצד ושואל את עצמי איך לכל הרוחות התחתנה אתו טניה. מה לעזאזל הביא אישה נאה כמותה לקשור את גורלה לעד עם אדם חדל אישים כזלניק המנקה. הלוא יכולה היתה להינשא לבחור צעיר ונאה ממנו, לאיש תרבות רחב אופקים, לגבר עשיר רחב לב, או לכל אדם הגון אחר מלבדו, אבל בחרה בו, או נצטוותה להינשא לו, או שודכה לו בכפיה על-ידי הוריה, או הרתה לו ולא עמדה בפניה כל ברירה אחרת אלא להינשא לו, או כפה עצמו עליה בסחיטה ובאיומים, או השד יודע מה. אבל נישאה לו. לזלניק, זלניק המנקה, לאיש הדוחה והזעוף שנדמה שאין בינו ובינה דבר, ודאי לא אהבה. ועוד שרדה במחיצתו כמה וכמה שנים, ולא ברחה, ולא התקוממה כשגער בה מפעם לפעם בלהט עבודת הניקיון במערכת, ולא כשנהג כלפיה באלימות, כמעט הכה אותה בפראות, רק משום שהעזה לעיתים להמרות את פיו, או סתם למחות בעיוות שפתיים מזלזל כשקילל אותה ברוסית. ואני, שלא הסרתי את עיניי מהם ממקום מושבי בפינת המערכת, ראיתי הכול, ראיתי ורציתי לא פעם לגרור אותה לחדר צדדי במערכת, לטלטל אותה מכתפיה הצנומות, ממש כמו שזלניק עצמו מטלטל אותה כשנטרפת עליו דעתו, ולשאול אותה מה לכל הרוחות היא עושה עם האיש הזה ומדוע אינה בורחת על נפשה ומשאירה אותו לבדו בעולם כמו כלב רחוב נטוש.

 

שמיעתי כבדה מלידה. עדות לשיקול דעת מוטעה של מיילדת פזיזה, חסרת ניסיון, שהזדמנה ליילד אותי בלידת עכוז סבוכה בלילה חורפי סוער לפני חמישים ושש שנים. אבל הלילה, מתוך הדממה השוררת מאז יצא זלניק מן המערכת, אפילו באוזניי עולים קולות ורחשים משונים מקצה המסדרון. אני רוכן בדאגה ומביט מעבר לקיר אל קצה המסדרון החשוך, מהרהר אם יתכן שזלניק חזר למערכת ובמוחו הסוער גמלה ההחלטה לנקום בי, מתעצל לקום ולבדוק מהיכן עולים הקולות, מדחיק את המחשבות הרעות ומוצא מרגוע באפשרות שהמקור לרעשים אינו אלא חתולת רחוב מבוהלת שנלכדה בחדר הארכיון, או עורך דין נמרץ מהמשרד הסמוך, שהגיע באישון לילה לחפש בכל המגירות מסמך כלשהו שהדיר שינה מעיניו.

 

ידעתי לילות טרופי דאגה, אבל הלילה מכבידה עלי תחושת מועקה משונה, מבשרת רעות, שמעוררת בי חוסר שקט ועצבנות גם אחרי שאני מפריז בשתיית קפה וחורג במינון הטבק שאני מהדק במקטרת העץ. כריות האצבעות כבר רצות על המקלדת, מעלות על המחשב כתבה משתלחת נוספת, ספוגה בארס ולשון הרע, שתתפרסם בגיליון החג הקרוב, והראש מוצא מפלט במחשבות על זלניק וטניה. שוב אני שוקע בהבזקי מראות מהלילה הסוער שבילינו אתמול יחד אני וטניה במערכת, משחזר את הבעות התשוקה המגרות על פניה, את התנוחות הנועזות, ולרגע נזכר במבטים החשדניים שנעץ בי הלילה זלניק. אני מקווה שלמחרת בלילה תבוא היא לבדה לנקות את המערכת. לעיתים קרובות הופיעה טניה לבדה. אלוהים, לאיזו תסבוכת נקלעתי! במערכת מכירים אותי כאיש הגון, או כפי שניסח זאת עו"ד פישמן, היועץ המשפטי של העיתון, בכתב ההגנה לתביעת דיבה שהגישה נגדי אחת מחברות מועצת העיר – אדם נקי מכול רבב, הסוגד לערכים ונלחם למען חירות וצדק חברתי. ברוח הדברים האלה, ככול הנראה, אולי באופן מתומצת וצנוע יותר, הייתי מבקש שינוסח הכיתוב על גבי המצבה שלי כשאסתלק מן העולם, או במודעת האבל שיפרסם גדעון העורך בשם כל חברי המערכת בעמוד הלפני-אחרון של העיתון, ממש על גב המדור הקבוע שלי, שיכפיש, ויעוות, וישסע את קרבנותיי המזדמנים.

 

אילו נודעו לחברי במערכת מעלליי המזדמנים בלילות הם היו ודאי נתקפים תדהמה וממאנים להאמין. בהגינותם, היו דורשים תחילה לשמוע מפי הכחשה גורפת לשמועות הזדוניות שטופלים בי, או לכול הפחות תובעים התנצלות מגומגמת שתתפרש כהודאה מבוישת במעשיי. רק אז, אני מניח, היו מפנים לי כולם עורף בשם טוהר המידות והאתיקה העיתונאית המזויפת ותובעים לגנוז את תעודת ההוקרה שהעניקה לי לשכת העיתונות הממשלתית בחודש שעבר. אפשר שעוד באותו היום, מתוך חשש שתפשוט השמועה בקרב כתבי הרכילות בעיתונים המתחרים, יודיע לי גדעון העורך על פיטוריי ולא יאפשר לי אלא לאסוף את חפציי האישיים מהמגירה ולהסתלק בבושת פנים, כנראה תחת עילה בדויה, מופרכת, כזו שתמנע הטלת רפש על העיתון כולו. יתכן שיציע שאתפטר מיוזמתי, ללא פיצויים כמובן, שאניח על שולחנו את תעודת העיתונאי המרופטת שלי, שדהתה והצהיבה מחמת השנים, ואלך מיוזמתי, עם טיפת כבוד למקצוע ולעיתון שפרנס אותי במשך למעלה מעשרים שנים.

 

אוי טניה. עד כמה שנראית טניה המנקה מאופקת ותמימה, כמעט נזירה הדוקה בשמלותיה השמרניות, כשמתעוררת תשוקתה פורצת מתוכה נשיות סוערת ותאווה, חסרת שובע. זה מה שהביא אותי לעבוד בלילות, להגיע למערכת לקראת חצות ולעזוב עם אור ראשון של בוקר. לבלה אשתי אני מספר שזה בגלל המקטרת שאני רשאי לעשן במערכת רק בשעות הלילה, כשאין מלבדי במערכת נפש חיה שתישא את ריחו הצמיגי החריף של הטבק השרוף, ובלבד שאעשן בקרבת חלון פתוח ולא יאוחר מארבע לפנות בוקר, כך שיספיק ריחו להתנדף קודם שיכנס ראשון הכתבים למערכת. זה מה שאני מספר לה, נתלה על התירוץ העלוב הזה ומוליך שולל את בלה המסכנה שלא יודעת דבר. גם לא זלניק, שודאי כבר הגיע רכוב על אופניו אל ביתו, אולי כבר ישן לצידה של טניה, אולי גוהר מעליה עירום, מנשק אותה בפראות, או שהיא מעליו, גונחת בחושניות כמו שגנחה מעלי שלשום עירומה על שולחן הפורמייקה של גדעון העורך, ושניהם מזיעים בדירת החדר וחצי הדחוקה שלהם, מדיפים ריח זיעה ואלכוהול, ואולג הקטן אולי עד למתרחש מעבר לקיר, שומע מחדרו הצמוד את רעד הגניחות. גניחות כמו של טניה לא שמעתי מעולם, אלא בקלטות הפורנו שהתחלתי לשכור בסתר במכונת הווידיאומט המוצבת בפינת הרחוב כדי לעורר את תשוקתה של בלה. והיא, בלה שלי, לא גונחת. לעולם לא גונחת. רק עוצמת את עיניה ומתרכזת בעיוות פנים חמוץ כאילו נקלענו למתקפת טילים, קשובה לנפילות, מצפה לרעד הזגוגיות, וגם כשהוא בא, וגופה נרעד בסיפוק, ואצבעותיה הקפוצות שורטות את כתפי, היא אינה משחררת ולו ייללה דקה, רק מרפה את גופה והודפת אותי מעליה כאילו היה הכול מיותר והטרחתי אותה ללא הצדקה להדליק את דוד החשמל ולהתקלח.

 

חודשיים חלפו מאז הפעם האחרונה ששכבתי עם בלה. והיא, כאילו כדי להסיר מעליה כל אחריות, תולה את ההתנזרות המינית שגזרה על עצמה בשינויים ההורמונאליים שמחולל בגופה גיל המעבר, מתלוננת על גלי החום שמעירים אותה משנתה ספוגת זיעה בלילות, על היובש בנרתיק שמכאיב לה, על דלקות השתן החוזרות ונשנות שמתישות אותה, מתייחסת אליי בהערצה כאילו נעשיתי לעת זקנה קשוב ורגיש לגופה המתבלה. מה הפלא אם כן, אני מנסה להקל על מצפוני, מטיל עליה את מלוא האשמה, מתנער מכול חטא, מה הפלא שהצליחה טניה בתשוקתה החייתית לשים קץ לשלושים וארבע שנות נאמנות קנאית. רק גדעון העורך, אדם חריף ובעל חושים חדים לכול הדעות, חושד לאחרונה בהתנהגותי המוזרה ומבחין שמשהו אינו כשורה. בחיי שהוא מבחין. בשבוע שעבר זימן אותי אליו למשרדו והודיע שאני מתחיל להדאיג אותו, שהסובלנות שהוא מגלה כלפי מאז שנקלעתי לפיגוע התופת במסעדת מקסים פוקעת, ואין כל הצדקה לרמת הכתיבה הירודה שלי ולחומרים המגוחכים שאני מעביר לעריכתו כלאחר יד.

 

ואף-על-פי שאני מבוגר וותיק ממנו בעשור לכול הפחות, התפרץ כלפי גדעון העורך שוב בישיבת המערכת האחרונה וגער בי על שחמקה מהמקלדת שלי ידיעה חדשותית אחת, זניחה בעיני, שהתפרסמה בעיתון המתחרה. ואולי משום כך, משום שהמשיך לערער את מעמדי במערכת והעז להשמיע בהרמת הכוסית לקראת החג איום מרומז על פיטורי, החלטתי אתמול לבדוק אם מחיצות הזכוכית שעוטפות את משרדו כמו אקווריום יעמדו בעוצמת הגניחות של טניה. וכשהנפתי אותה מישבנה אל שולחנו המשרדי ראיתי בעייני רוחי את גדעון העורך, עומד מעבר למחיצת הזכוכית וצופה בנו מהצד כמו סוטה, בוהה בנו בעיניים בוערות כמו קשיש חרמן שהזדמן לחלון ראווה של בית בושת אפלולי בסמטה חשוכה, עיניו הזוממות בוהקות כמו גחליליות מיוחמות, מביטות בי מפשיט מעל טניה את שמלתה הדקה, מפזר את שיערה הגלי על כתפיה החשופות, משליך מהשולחן לכול עבר את ערימת המסמכים ותלושי המשכורת שהתקמטו תחת ישבנה, דוחק לרצפה גם את שאר החפצים שאסף גדעון באדיקות על שולחנו, מיניאטורות עשויות חרסינה, צעצועי הרכבה ומשחקי חשיבה מעץ, שאתגרו את מוחו המנוון שעה שהגה רעיונות לכתבות מגזין חדשות. ואז כבר לא חשבתי עוד על גדעון, רק על טניה. גערתי מעליה בתנועות מגושמות, מטמא את התמונות המשפחתיות של גדעון, שהציצו תחת משטח הפלסטיק השקוף שכיסה את שולחנו, מחלל את כיסא המנהלים המפואר שלו בישיבה עירומה כשטניה גוהרת מעלי, מתנשף על צווארה, שרטט כמו מיתר של צ'לו לא מכוון שעה שגנחה, גונח בעצמי, פוחד שלא אעמוד במאמץ וליבי יבקע ממהלומות הדופק המהיר, שאכנע לה עירום ומושפל, שתברח אחוזת בהלה ותשאיר אותי ללא רוח חיים מבלי להזעיק עזרה.

 

מאימת המחשבה המבעיתה שימצא אותי גדעון בבוקר מוטל עירום על שולחנו ללא רוח חיים הדפתי מעלי את טניה וזירזתי אותה להתלבש ולהשיב את הסדר והניקיון למשרד קודם שיופיע חלילה גדעון באישון לילה במערכת, לא נוקף אצבע לעזרתה, נוזף בה שתזדרז ותקפיד בניקיון, שתאסוף את המסמכים ותלושי המשכורת שהתפזרו על השטיח, שתנגב היטב את כתמי הדיו שהשאירה החותמת שלו על השטיח ועל ירכיה, נוזף בה ממש כמו שזלניק נוזף בה כשהיא מנקה במרץ וביסודיות את המערכת, ואז נשענתי על דלת הזכוכית, עוד נסער מהמעשה, מתנשם בכבדות ויונק ומפמפם עשן מהמקטרת. היא משוגעת על הריח הזה. אולי היחידה מלבד בלה שלא מנדה אותי בגללו. היא אומרת שהוא מעורר בה געגועים לבית ילדותה באוקראינה, שספוג היה תמיד באותו ריח טבק שרוף שעישן אביה ולא הוריד את המקטרת מפיו, אלא כשהיה מתקלח או ישן, וגם ביום ההוא, כשנפח את נשמתו על הספה לאחר שלקה בהתקף לב פתאומי ומקטרת העץ הלוהטת שמוטה וצורבת על חזהו. לפעמים, כשהיא מחבקת אותי ואפה פחוס על כתפי, אני יכול בזווית העין להבחין בנחיריה מתרחבים ובעיניה נעצמות בערגה, והיא נשאבת אחר ריח גופי אל ילדותה, לביתה אפוף עשן המקטרת.

 

רעש מבהיל מסיח את דעתי, ואני עוד מתאמץ להיאחז בזיכרון הפרוע מליל אמש, משחזר איך נשענה לצדי טניה עירומה על מחיצת הזכוכית במשרד של גדעון העורך אחרי שהתעלסנו, תולה בי מבט תמים ומבויש כאילו לא התהוללה זה עתה על השולחן של גדעון כאחרונת המופקרות במועדון לילה נידח, ושנינו מתנשפים. אני כבר לא צעיר לתנוחות האלה. עוד אתפוס לילה אחד את הגב בגללה ואזדקק להליכון כמו של אחי יורם. אני נשבע לעצמי שאני מפסיק עם זה, שלא אבגוד יותר בבלה שלי, שלא אגרור עוד את טניה לנאוף כך בזלניק המסכן שעה שהוא ישן שנת ישרים אחרי יום עבודה מתיש, שלא אתפתה שוב, או לפחות שלא נחזור ונתעלס על השולחן של גדעון העורך. בפעם הבאה הוא יתפוס אותנו, בחיי שיתפוס אותנו, ייכנס בהפתעה באישון לילה למערכת ויתפוס אותנו עירומים על שולחנו. או אלוהים מה יעשה, אם לא אחטוף שבץ יעיף אותי לכול הרוחות מעבודתי כבר בישיבת הבוקר. ואז ישדל את טניה להמשיך לבלות אתו בלילות הבאים מהתנוחה שבה הפסקנו. סוטה הגדעון הזה. סוטה בחסות חופש הביטוי וטורי הזימה השבועיים שהוא מפרסם בזכות מיסוד הזנות. ומה אגיד לבלה המסכנה אם יתפוס אותי גדעון ויפטר אותי? איזו בדיה ארורה אספר לה? אני יכול לשער שהיא תשמח לבלות את שארית חיינו יחד בבית. רק אני והיא. עד המוות. או עד שאיזו נשמה טובה מהעיתון תגניב לאוזנה את הסיבה האמיתית שבגינה שלח אותי גדעון הביתה. ואז, השד יודע מה יקרה.

 

שלוש לפנות בוקר. שעון המחוגים שעל הקיר מקדים בשעה עגולה את השעון הדיגיטלי בתחתית מסך המחשב הזוהר מולו אני יושב. ביד אחת אני מצמיד את טייפ המנהלים לאוזן, ובאחרת מקליד את הראיון שקיימתי בסוף השבוע עם ראש העירייה. מפעם לפעם אני עוצר את הקלטת ומריץ לאחור את סליל ההקלטה שנע מהר מקצב ההקלדה שלי, מתקשה לפענח את קולו החלוש של ראש העירייה מתוך רעשי הרקע שמשמיע מכשיר ההקלטה הישן. ואפילו כשמתלהטת אוזני מהחום שפולט מכשיר ההקלטה איני חדל לרגע, מוסיף להקליד במרץ, מתאמץ לדייק, נזהר שלא לפסוח על אף מילה שעולה מקולו המקוטע של ראש העירייה, מקפיד ומדקדק בניסוח מתוקן של השאלות. ערב בחירות. אין מקום לטעויות. גדעון העורך לא יסלח לי אם אביא עלי תביעת דיבה נוספת, או אם אכריע חלילה את גורל הבחירות המקומיות על דיוקה של מילה או ניסוח כושל של משפט אומלל שאוציא מהקשרו או אקליד ברגע של חוסר תשומת לב שעה שאשקע שוב במחשבות זדוניות על טניה. והיא, כסוס טרויאני שהושתל במוחי הקודח מטעם יריבו הפוליטי המושבע של ראש העירייה, פורצת לדבריו המשמימים בהבזקי זיכרון, תמיד עירומה וגונחת, פעם על כיסא המנהלים של גדעון ופעם שרועה על השולחן של חווה מזכירת המערכת, עד שאיני יודע אם הקלדתי בהיסח הדעת את קול חזיונותיי הלוהטים או את קולו הצרוד של ראש העירייה. ושוב אני חדל לתמלל ושב לקרוא את הטקסט מראשיתו, מוודא שלא טמנתי בו תיאורי מין עסיסיים, חוזר ובודק בקפידה פיסקה אחר פיסקה, ובו בעת עורך ומתקן שגיאות הקלדה ושגיאות כתיב, מוודא שהכתבה שאעביר לגדעון העורך תהייה חפה משגיאות וכתובה היטב, בתמהיל נכון של שנינות וביקורתיות חריפה שישיבו לי מעט מיוקרתי המקצועית לפני שיהיה מאוחר מידי וגדעון המנוול יממש את איומו לרענן את המערכת בכתבים צעירים.

 

הבזקי אור משונים קופצים מפעם לפעם בעיני. אני תולה מבט מאשים בפלואורסנטים השקועים בתקרה האקוסטית, שולח מבט בוחן מבעד לחלון אל השמיים החשוכים, כאילו הקדימה אי פעם סופת ברקים את תחילת אוקטובר בעיצומו של ליל חמים. קרוב לוודא שאני מדמיין, או שוגה באשליה אופטית שמחולל במוחי המסך המרצד, אבל גם אחרי שאני מכבה אותו ומתאמץ להחזיק את העפעפיים מורמים מבלי למצמץ מופיעים ההבזקים בעיני בתדירות תכופה יותר. בלהט התמלול מתחיל ראשי לכאוב. כאב עז, בלתי נסבל, כאילו התאגדו כל הדמויות הדחויות שמתרוצצות במוחי הקודח ובמהלומות גרזן ואזמלים קהים החלו מכים בהתקף זעם את גולגולתי. אלוהים אדירים, מעולם לא חוויתי כאב כזה! ידי הימנית שאוחזת במכשיר ההקלטה הולכת ונחלשת, ואז ניתקת ברפיון מהאוזן ושומטת את ראשי, שצונח בכבדות על הכתף. אני מחליט להניח למקלדת ומחפש שוב מרגוע בפולחן הכנת המקטרת, מדשן אותה בטבק בארומת דובדבנים מתוקה, מעשן מעט על אדן החלון הפתוח, שמזמין משב רוח מרענן, ופורם את כפתורי החולצה המחניקה, ואף-על-פי-כן לא פג כאב הראש ולא נכנע אפילו לשתי כוסות הקפה שאני משלח בו בזה אחר זה. אני מתכופף לחפש אופטלגין במגרה. אזדקק לחמש מאות מיליגרם לכול הפחות כדי להפיג מעט את הכאב, אולי אבלע שני כדורים בבת אחת אם לכול הרוחות רק אמצא אותם במגרה הארורה הזאת שלא נפתחת. אני פונה לחפש בכול המערכת. עד כמה שזכור לי ראיתי טבלייה אחת במקום כלשהו בדלפק הקבלה. תחת סחרחורת איומה ותחושת בחילה אני גורר את עצמי לשם, נתקל במסדרון בבלונים ובכיסאות שנותרו מבולגנים ממסיבת הפרידה שערכנו בצהריים לאלונה העורכת הלשונית, שעוזבת את הארץ לשליחות מטעם הסוכנות היהודית בבוליביה. לעזאזל! אי אפשר למצוא דבר בבלגן הזה. למה לעזאזל לא ניקה כאן זלניק לפני שיצא! מדוע לא הסיר את שרשראות הבלונים מהקירות ולא פינה מדלפק הקבלה את שאריות החטיפים והעוגיות שנותרו על מקומן בצלחות פלסטיק חד פעמיות.

 

אני פותח את כל המגירות בשידה של חווה המזכירה, מחפש סהרורי אחר אופטלגין שיפיג מעט את הכאב, מעז ופותח בעזרת המפתח התלוי על לוח השעם מאחורי הדלפק אפילו את המגירה הנעולה בתחתית השידה, המגירה שאיש במערכת מלבד חווה המזכירה אינו מורשה לפתוח על דעת עצמו, מחטט בתכולתה, מגשש בין הסוללות והציוד המשרדי, שולח יד מהוססת גם אל המעטפה החומה שמרשרשת מכספי הקופה הקטנה של חברי המערכת. חמש מאות, אולי שש מאות שקלים, שנאספו לקראת יום הגיבוש שמארגן גדעון לכול חברי המערכת לרגל צאת הפורמט החדש של העיתון. בלית ברירה, אני בולע אקמול שמצאתי בחדר הגרפיקה ופונה להתיישב במקומי מול המחשב. אינני יודע תוך כמה זמן אחוש את השפעת הכדור, אך הזמן דוחק בי, עוד שעה-שעתיים יפציע השחר וטרם הספקתי לתמלל מחצית מהראיון שקיימתי עם ראש העירייה. קו הרקיע הנשקף מן החלון כבר מתבהר בחשכה ומשנה את צבעו לגוון כתמתם כמו מישמש בשל לקראת הזריחה הממשמשת ובאה. בעוד זמן קצר יחלו משאיות כבדות לפרוק ולהעמיס סחורות במפעלים התעשייתיים ובמרכולים הסמוכים למערכת ולא אהיה מסוגל עוד להתרכז ולכתוב ברעש המטריד הזה. אני מתאמץ ומקליד עוד שורות אחדות במחשב, אך תחת השפעת הכאב אני הולך ומאבד עניין בכתבה, שונא את ראש העירייה ודברי החנופה המתחסדים שלו, מתעב את טניה שלא באה היום לנקות את המערכת, את עצמי שנגררתי אחריה בקלות דעת ושמתי קץ לשלושים וארבע שנות נאמנות טהורה, רוצה לכבות את המחשב וללכת הביתה לבלה שלי, לחבוק את צמיגי השומן סביב מותניה ולהישבע לה שאני מפסיק לעבוד בלילות כמו משוגע.

 

עיני מתחילות לצרוב ולדמוע כשאני משפשף ומעסה את העפעפיים הקופצות. ראשי ניעשה כבד ומסוחרר מתשישות, ואף-על-פי-כן אני מצמיד לאוזן שוב את מכשיר ההקלטה ושב לתמלל במיאוס, מבקש להשכיח את הדאגה, מקווה שיחלפו ההבזקים המדאיגים מאליהם, ובהתקף זעם, אני רוצה להטיח את מכשיר ההקלטה על הרצפה ולנפץ אותו, שיתעופפו מתוכו כל הקפיצים והברגים ויתפזרו בכול המערכת, שיתעוות קולו של ראש העירייה עד שיקרעו מיתרי קולו יחד עם הסליל המתוח של הקלטת וישתנק. אלוהים אדירים! ראייתי מטשטשת לאיטה וראשי מתפוצץ מכאב, כאילו ארבה לי המיגרנה וקפצה עלי בחמת זעם, ללא סימנים מוקדמים, מרגע שיצא זלניק מהמערכת. אינני עומד עוד בכאב, כאילו נמחץ ראשי תחת קיר בטון. אני לופת בידיי את עורפי השמוט על השולחן ומעסה עם קצות האצבעות את הרקות בתנועת כישוף סיבובית. ריבונו של עולם מה קורה לי? אני חש בחילה חזקה, רוצה להקיא. טעם עכור של בשר מצחין מציף את גרוני ומעורר בי דחף לרוץ לשירותים ולהקיא את נשמתי, מהר, לפני שאכתים את השטיח הנקי בשלולית קיא סרוחה. אבל הרגליים אינן מצליחות להינתק ממקומן, והכול סביבי מסתחרר ומתערפל, שובלי אור בוהקים של המסכים הדולקים נמרחים סביב ראשי כהילת אור צבעונית, אני חש שאני עומד ליפול, מרגיש את המקטרת ניתקת בצביטה משפתיי היבשות, נשמטת מאליה ונחבטת על השולחן בנקישת עץ חלולה, וגופי רוצה להשמט אף הוא, להינתק מהכיסא הרעוע, להיכנע חסר כוחות. אלוהים, איני מצליח עוד להחזיק את כובד גופי, שמיעתי דועכת, ובמעומעם, כאילו מרחוק, נחרטת באוזני חריקת כיסא שנשמט תחתיי, ואיני שולט עוד בגופי הכבד שצונח בחבטה עמומה, וחושך. חושך.

חזרה לעמוד הבית

כל הזכויות שמורות לדני ואזנה

שחקים הוצאה לאור

טלפון: 050-7876766

כתובת מייל: daniozana@gmail.com

האתר נבנה במערכת wix

כניסות לאתר:

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now