פיתוח הסצנה המחוללת - לימוד מתוך "גלגולו של ציור הנבואה".

 

זוהי טיוטה בלבד. הספר יראה אור בקרוב.

 

עלטה מוחלטת. מבעד למעטה כבד של חול ואבק מופיעות צלליות של חיילים ומשוריינים כבדים, ואני משתרך אחריהם במעלה דיונת חול טובענית, מוצא מחסה תחת אש תופת בסבך שיחים קוצניים ומשיב אש למקורות הירי, שמצליפים בנו מהשלוחה הגבוהה. קולות קרב נקטעים מעת לעת בזעקות אימה. נפלי פגזים פוערים סביבנו בורות חול כקברי אחים פתוחים. פגז ארור הודף אותי בקול נפץ מחריד אל מורד הדיונה. אני נסחף במפולת החול, מנסה נואשות להיאחז בחול הדיונה הרך שחומק מבין אצבעותיי, נשרט ונחבל מאבנים וענפים יבשים שנסחפים יחד איתי בחול ונבלם על גופת חייל חרוכה. והוא עוד נושם כמה נשימות כבדות, שומט את ראשו זב הדם על בטני ומבקש במלמול מקוטע ואנחות כאב קצרות נשימה שאמסור לאשתו שהוא אוהב אותה, שלא תלך לעולם עם אף גבר אחר אחרת ירדוף אותה ברוחו כל ימיי חייה. רגליי קבורות תחת מפולת החול. איני יכול לחלצן אפילו כשאני מפרפר כמו חיפושית הפוכה על החול הטובעני. פני שמוטות על שיח קוצני ונחיריי מתמלאות בגרגירי חול ואבק. והנה, ממעלה הדיונה מגיח כלי משוריין כבד.  זרקור רב עוצמה מאיר את דרכו ומפלח את החשכה. הוא מתקרב לעברי תחת הדי פיצוץ רמים. אני מגונן על עיני בזרועי מפני אלומת האור המסנוורת, עוד שומע פיצוצים רמים מכול עבר, מנסה לשמור על קשר עין עם החייל הגוסס, מתאמץ לפקוח את עיני, מנסה ואיני מצליח מפאת האור החזק ששוטף את עיני במעטה ורדרד, וכשנפקחות עיני נעלם לפתע הכול, הלוחמים, הדיונה, הגופה החרוכה. אני מתעורר מבולבל ומטושטש לקולות פיצוץ עמומים של בלונים, מוצא את עצמי בתנוחת שכיבה מוזרה תחת רגלי שולחן וכיסא הפוך, וזרועי מגוננת על עיני מפני אלומת השמש המסנוורת שחודרת מבעד לחלון שמעלי.

 

חלמתי. כנראה שחלמתי. אני מניח לעיני להסתגל לאור המסנוור. ראייתי עוד עכורה. גופים כהים, מעין כתמי לכלוך דהויים, צפים לנגד עיני ונעלמים אל מחוץ לשדה הראייה שלי, ומתוך הערפול מתבהרים בהדרגה העצמים המטושטשים סביב. היכן אני נמצא לעזאזל! אני מביט סביב בחשדנות. דרוש לי מעט זמן, אבל מתחוור לי שאני שרוע על שטיח מאובק וקוצני תחת שולחן עץ. פלג גופי העליון כלוא בין רגלי שולחן ארוך, חוטים סבוכים זה בזה, מאובקים, משתלשלים מעלי ראשי אל קופסא שחורה שמונחת לצד כתפי. אני מנסה לחלץ את רגלי הלכודה תחת כיסא הפוך, ומתאמץ לנער את רגלי האחרת שאיני חש בקיומה, מצליח רק להטות מעט מעלה את ראשי מהשטיח שמדיף ריח של אבק מחניק. מבעד לכיסא הפוך אני יכול להבחין מרחוק בגברת אחת עומדת על כיסא בקצה המסדרון ומפוצצת בדקירות מחט בלונים שתלויים בשרשרת על הקיר. היכן אני נמצא לעזאזל? היכן החיילים? היכן המשוריינים? ככול הנראה חלמתי, וריח האבק של חול הדיונות אינו אלא ריח האבק שעלה באפי הפחוס מהשטיח המאובק, וקולות הנפץ הרמים אינם אלא קולות פיצוץ הבלונים, וזרועי אינה מגוננת על עיני מפני הזרקור של הכלי המשוריין אלא מפני קרני השמש שחודרות כמו כידוני אבק מבעד לתריסי החלונות, ואין זכר לקרב, ולא לרעש הטרטור של הכלי המשוריין.

 

אני מבחין בדמות מעורפלת מגיחה לקראתי מתוך הטשטוש. וככול שהיא קרבה ובאה מן האור הרחוק אני מצליח לראותה באופן ברור יותר. זה ברנש צעיר בעל רעמת שיער מלאה. הוא חולף על פני הגברת שמפוצצת בלונים במסדרון ונזעק לעברי בריצה ברגע שהוא מבחין בי. נדמה שמעולם לא נפגשנו קודם, ואף-על-פי-כן הוא רוכן מעלי בהבעת פנים מודאגת מאוד. טבעת אור מקיפה את רעמת שיערו המתולתלת ומכהה את פניו העגולות על רקע החלון השטוף באור השמש. "אתה בסדר דוביק?!" הוא שומט מידו בדאגה את חפציו אל השטיח ומנסה להרים אותי אל הכיסא. "לעזאזל, מה קרה לך?" הוא מועד ומנסה שוב, מכאיב לי במותן כשהוא תומך בי כדי שלא אפול לאחור. מתעורר בי זעם לא מובן, אבל אני בוחר שלא להיאבק בברנש הצעיר ולא להתנגד לרצונו, רק מנסה להבין מה פשר התנוחה המוזרה שנקלעתי אליה ובמשך כמה זמן שכבתי מפותל כך תחת השולחן. ידיו הצנומות מתאמצות להושיב אותי על הכיסא שמתנועע בחוסר יציבות. אני כמעט נופל ושוב תופס בו ומצליח להתיישב על המושב הרעוע. הוא מהדק לצד מותניי שתי כריות שמייצבות את ישיבתי ופורם את שני הכפתורים העליונים בחולצתי ושואל אם לא שמתי לב שנרדמתי על הרצפה. אני מביט סביבי מבולבל, מנסה להבין היכן לעזאזל אני נמצא ומי הברנש החצוף הזה שמרשה לעצמו לשפוך על ראשי מים קרים מתוך בקבוק פלסטיק שהוא מחלץ מתיק הצד שמונח על הרצפה. "אתה לא נורמלי," הוא מטיח בי נזיפה ושוטף את פני בכף יד כעורה. "בחיי שאתה לא נורמלי, אתה חייב להפסיק לעבוד כמו מטורף בלילות, אתה הורס לעצמך את הבריאות, ובשביל מה? בשביל לעשן פייפ מסריח בלילה כשאין אף אחד במערכת. תראה איזה ריח מסריח יש פה, צריך לפתוח את כל חלונות ולאוורר את המערכת, חכה פה, אל תזוז, אלך להביא מהשירותים מטהר אוויר לפני שגדעון יגיע ויריח את הסירחון הזה."

 

אני סופג עם השרוול את פני הרטובים ומסרק באצבעות פתוחות את שיערי הרטוב, מחליק איתן מהקודקוד לעורף וחש נפיחות משונה במורד הקרקפת, לוחץ עליה ובוחן את מידת הכאב. מה קרה לי? נראה שנפלתי על הראש או שנחבטתי מחפץ כלשהו. ממה לעזאזל נחבטתי? הינה מגיע הברנש הזה שוב ובידו תרסיס ריחני שהוא מתיז לכול עבר. "חסר לך שגדעון יריח את העשן הזה פה!" הוא מרסס ביד נדיבה. עננת הטיפות הזעירות של התרסיס נושרת לאיטה. הריח המתקתק הזה מזכיר לי את ריחן של נשות פאריז המטופחות המתקבצות במסבאת הוללים, או ליתר דיוק את ריחה של מישל, עלמה נאה שהצעתי לא מכבר לצייר על גדת הסין. אני רוצה לשתף את הברנש הצעיר בעובדה הזו ולרכל איתו על נשות פאריז, אך הוא כבר מתיישב לצידי מול מכונת כתיבה משוכללת ושוקע בעבודתו, מחלץ מסמכים מתוך תיקיה חומה ומעיין בהם בכובד ראש. הוא נמרץ הברנש הצעיר הזה, שמספר לי על איזו מעילה גדולה שהצליח לחשוף בעירייה. אלו חדשות מקוממות. פאריז בוערת והמושחתים בבית העירייה עולזים. אוי לבושה, לא חלפו ימים ספורים מאז שמינו אנשי הקומונה את המועצה העירונית וכבר חבריה סורחים ומשחקים לידיהם של אנשי צבא ורסאי האורבים למפלתנו.

"הפעם אני מקבל עמוד שער," רוכן הברנש הצעיר אל הקופסא השחורה שלרגליו ובלחיצת כפתור מאיר באור כחול זוהר את הלוח הקטן שניצב מולו על השולחן, "לא יהיה לגדעון סיפור יותר טוב מזה, לא יהיה לו, מה יביא לו בן גור? שוב פעם כתבה ממוחזרת על התעללות בבעלי חיים?! שוב פעם תחקיר מאוס על המפעלים המזהמים במפרץ, כמה אפשר לכתוב על איכות סביבה? די נמאס! אנשים יפסיקו לקנות את העיתון הזה."

אני מגיב למשפטיו החלולים בהנהון ראש שמניח את דעתו ומסתכל סביבי והכול זר לי, תוהה לשם מה פזורים בצפיפות על השולחנות כל-כך הרבה לוחות זוהרים, ולמי שייך המכשיר הזה שאני אוחז בידי הקפוצה. הברנש הצעיר רוכן בישיבה אל מכונת הכתיבה המשוכללת שאני בוחן בהשתאות ומתחיל להקליד בעיניים פעורות. מפעם לפעם הוא מסב אליי את ראשו ומשתף אותי בלהט באיזו השתלשלות אירועים חסרת היגיון שלא מעוררת בי שום זיכרון ברור. אני מעסה את הקרקפת מעל העורף, מנסה לשכך את הכאב, שקוע בו כל-כך עד שאיני מבחין שהברנש הצעיר פונה אלי: "דוביק, דוביק, תענה לי, אתה לא שומע שאני מדבר אליך?" הוא מסיט את עיניו ממכונת הכתיבה. "אתה תכף נרדם שוב. אתה נראה לא טוב, דוביק. תראה את העיניים שלך, אתה נראה כמו הומלס שיכור שלא ישן חודש. אני מציע שתלך הביתה לנוח קצת לפני שגדעון יראה אותך ככה. תשמע בקולי, לא כדאי שהוא יראה אותך במצב הזה, לך הביתה, לך," מוסיפות עיניו להינעץ בי גם אחרי שמשתררת דממה. נדמה שהוא מצפה שאגיד משהו, וגם אני רוצה להשיב בכמה משפטים רהוטים, אבל איני יודע מה עלי לומר, מחשבותיי מבולבלות, חסרות משמעות. "בוא, בוא, דוביק, אקפיץ אותך הביתה לפני שגדעון יראה אותך ככה. אתה יודע שזה לא הזמן להרגיז את גדעון. שמעת על הקיצוצים? אתה רוצה שהוא יפטר אותך? גם ככה אתה על הכוונת שלו." הוא מתרומם ממקומו ואוסף צרור מפתחות מהשולחן.

 

ידי השמאלית מעט שמוטה ורדומה, תחושה דומה של נימולות ועקצוצים אני חש גם ברגלי השמאלית, ואף-על-פי-כן אני מצליח להתרומם מהכיסא ומדדה אחרי הברנש הזה בצליעה, משיב בחיוך מאולץ לנערה מחויכת, עמוסת עיתונים בידה, שחולפת על פני במסדרון, ולזו שמוסרת בידי מעטפה חומה ביציאה ונוזפת בי על איזה ריח דוחה של מקטרת שהשארתי אחריי בכול המערכת. לעזאזל! מי האישה הזאת שמרשה לעצמה לנזוף בי? אני נועץ בה מבט מאיים וחרף הערפל והטשטוש בעיני מצליח לזהות אותה. זו אנג'ל. מופקרת. עם כל הציירים בפאריז היא מתהוללת. אפשר למצוא אותה משוטטת בלילות בין מסבאות ומסעדות, מבקשת לצוד את עיני הציירים. ובשעות היום, כשאינה תחת השפעת אלכוהול, מסתובבת בשוק הדוגמניות בכיכר פיגאל. צעירה קלת דעת. אספתי אותה פעם לדגמן לי ציור, ואולי מפני שלא שילמתי לה כראוי היא מרשה לעצמה להרים עלי את קולה החצוף. הצעתי לז'אק שיבחר בה לדגמן את ציור 'הנבואה', אבל הוא, עקשן שכמותו, עמד על דעתו והחליט שתהיה זו מוניק. מופקרת. עלולה לגרור את שאר הבחורות ההגונות פה בפאריז לפריצות ומעשי הפקרות ותאווה. היא מביטה בי המומה כשאני מעיר לה על טעמה הגס באיפור, מתרעמת כשאני מתלוצץ ואומר לברנש הצעיר שרק שמן פשתן, שמשמש אותי לניקוי פלטת הצבעים, יכול להסיר את האיפור הגס שמרחה על פניה המזדקנות. אני מנסה להבין מדוע מגונן עליה הברנש הצעיר, ששואל במבוכה מדוע העלבתי את חווה המזכירה. כדי לא לעורר מהומה אני מתנצל בפניה וצועד בעקבותיו לעבר היציאה, חולף על פני המוסכים והמסגריות ברחוב המתועש ולא מזהה איש מעוברי האורח הזרים שפונים אליי, לא את האדם המשופם, גס הרוח, שצועק לעברי בטון מאיים שאפסיק לשתות את דמו של ראש העירייה, ולא את האיש הגיבן מהבודקה הקטן בפינת הרחוב, שמבקש שאקפוץ אליו להסדיר איזה חוב ישן שהשארתי אצלו.